<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ל"א</h1>
<h2>דף קטז.</h2>
ותרתי ריפאתא דמצה שלמה ופרוסה אנא עבידנא לתרתי ברכות על השלמה והכי דרשי' לה בפירקא ואיכא טעמא מעליא כדכתוב בדרשא דילן ברכת כרפס לאחריו אינה כלל. והלא אפילו ברכת היין לאחריו אינה (ובלל) [ובטל] הוא לזה. ונמלך בכוסיו שצריך ברכה על כל כוס וכוס אבל ברכה לאחריו אינו מברך אלא בסוף. אבל על זה אתה צריך לדקדק למה אין מברכין על החזרת בורא פרי האדמה הואיל ומצוה בפני עצמה היא. ואם תאמר שכבר נפטר בברכת הכרפס או בברכת הלחם שהפת פוטר כל מיני מאכל והלא דבר ידוע הוא היין שלפני המזון הכוס הראשון פוטר את כלן וכן כל מיני ירקות שלפני המזון הראשון פוטר כל שלאחריו. ואפ"ה כוס של קדוש אינו פוטר כוס של הגדה מפני שהוא בא בשביל עצמו. מעתה תהא חזרת טעונה ברכה שהרי בשביל עצמה היא באה. ואין בידי טעם ברור. אבל אני אומר די לה לחזרת שמברכין עליה ברכת מרור וכבר נכר שהוא בא בשביל עצמו. אבל כוס של הגדה אם לא יברך עליו ברכת היין במה יהא ניכר שהוא בשביל עצמו. ואם יש טעם טוב מזה נקבל. אחר זה נזכרתי שכתבתי מזה הענין דברים גדולים טובים ונכוחים. והטעם לזה מפני שהם ב' מצות ושם ביניהם מפסיקין. וכ"ש חובת ההגדה דלא אפשר למקרי ולמשתי בבת אחת וסלוקי סליק נפשיה מאכילה. אבל בורא פרי האדמה למרור הרי ברכת הלחם פוטר שאין ביניהם הפסקה וסלוק הדעת מאכילה דהשתא הוא דקא מתחלה סעודתיה. וזה הוא הטעם הנכון.
